יעל סאידיאן - עורכת פטנטים - עובדות שעיצבו את חיי

אדם צומח בהשראת בית הגידול שלו וככל שעוברות השנים אני מבינה יותר את המשמעות של המשפט הזה.

 

בדומה לצמחים כך בני האדם מושפעים מסביבת הגידול הכוללת את הבית, התרבות, המורשת, ההורים, החברים והסביבה. כל אלה משפיעים על הערכים וצורת המחשבה שלנו. 

 

היות שעסקים עושים עם אנשים, מצאתי לנכון לשתף אתכם בהיסטוריה האישית שלי.

הורי עלו לישראל מאירן בשנות החמישים יחד עם משפחותיהם. שתי המשפחות השאירו את כל הרכוש (בתי נכסים וחשבונות בנק) מאחור, והגיעו עם מעט מיטלטלין. 

המשפחות של ההורים שלי הגיעו לארץ ללא ידיעת השפה העברית, התייחסו אליהם כאל מהגרים חסרי השכלה ושלחו אותם לעבודות פיזיות. 

שתי המשפחות נאלצו לבנות את חייהן מאפס.

אמי ואבי שהיו בשנות הנעורים שלהם יצאו לעבוד וויתרו על השאיפות האקדמאיות שלהם. 

אבי התגייס לצבא, עבד בחקלאות, סלל כבישים ולמד לימודי ערב כדי לקבל תעודת מנהל חשבונות. 

אימי וויתרה על לימודי רפואה ובהמלצת פקידי ההסתדרות למדה תפירה, והלכה לעבוד במפעל.

הורי נפגשו בישראל, נישאו ובנו בית חם בחריצות ובעבודה קשה. 

בסופו של דבר, שני ההורים שלי נחלצו מעבודות פשוטות והתקדמו באמצעות שיפור ההשכלה שלהם, וזה היה המוטיב המרכזי בבית. 

הורי טבעו בי מגיל ילדות שאיפה להצטיינות בלימודים, ולהשכלה גבוהה. 

כבר בילדותי הוטמעו בי השאיפה לשלמות ומצוינות יחד עם חריצות וחסכנות.

יעל סאידיאן

גדלתי בקרית אונו, שהייתה בזמנו יישוב חקלאי עם שדות בוטנים ותפוחי אדמה והמון פרדסים. השיכונים שגרנו בהם, נבנו עבור עולים חדשים ורוכזו סביב רחוב ראשי אחד, לוי אשכול. 

הלכנו ברגל לבית הספר ולחוגים במתנ"ס 2-3 קילומטרים לכל כיוון, מדי יום, בחורף בגשם ובקיץ תחת השמש הלוהטת, בלי בעיה. 

בכל אחר-צהרים, אחרי הכנת השיעורים, כל הילדים היו יורדים למטה לרחבת הדשא שבמרכז השיכון ומשחקים יחד עד הערב. אז, האימהות היו קוראות להם לעלות הבייתה לארוחת הערב. גדלתי באווירה שכונתית, השכנים היו מבקרים זה את זה, מביאים מאכלים אחד לשני ועוזרים בשמירה על הילדים הצעירים. חונכנו לאחריות חברתית, לעזרה וסיוע לחלש, לעזרה בשיעורים לילדים אחרים, לסיוע בקניות לשכנים הקשישים שגרו בבניין שלנו ובבניינים סמוכים. התנדבתי בארגון בני ברית וסייעתי לקשישים ניצולי שואה שלא היו להם קרובים.

באביב, הדרך לבית הספר הייתה מנוקדת בשדות של חרציות צהובות שפרחו בשטחי העפר הפתוחים בין הבתים.

יעל סאידיאן

עם הזמן, המועצה המקומית הקטנה, שנסיעה ממנה לעיר הגדולה תל אביב, נמשכה כשעה וחצי באוטובוסים מיושנים, גדלה והפכה לעיר וכיום כל השיכונים בהם גדלתי עוברים תהליך של הריסה ובניה מחדש. לצערי, רחבת הדשא המרכזית תכוסה בבטון.

מאז ילדותי היה בי דחף עצום ללמוד להשקיע בצבירת עוד ועוד ידע בכל התחומים ולא להתמקד רק בתחום אחד.

הכל מעניין. 

קראתי ספרים רבים, וביקרתי בספריה כמעט מידי יום, במיוחד בחופשת הקיץ. 

 

בבית הספר התיכון בחרתי ללמוד גאוגרפיה, גאולוגיה ואקלים. כשהתגייסתי לצבא בחרתי ללמוד אלקטרוניקה וחשמל ושירתתי בצבא כטכנאית קשר. לאחר הצבא שיניתי שוב כיוון ולמדתי כימיה וטקסטיל לתואר הראשון. מאז מדי תקופה בוער בי הצורך ללמוד תחומים חדשים ושונים ולהרחיב את מאגר הידע שלי.

 

מכיוון שגדלתי בשכונה בה גרו עולים חדשים מכל מיני מדינות שדיברו בשפות שונות, אהבתי שפות, הניגון של שפות מסוימות משך אותי יותר וגרם לי ללמוד אותן, אנגלית, צרפתית, ערבית, ספרדית, תורכית. חלק מהשפות למדתי בקורסים או בעצמי מתוך קלטות וחלקן למדתי לבחינות הבגרות.

יעל סאידיאן

אני לא שייכת לטיפוסים שאוספים תעודות לתלייה על הקיר כדי להוכיח ידענות, אף פעם לא הרגשתי נוח להתפאר בידע הרחב שלי ולגרום לאנשים להרגיש פחות מוערכים לידי.

 

אני מאמינה שהשכלה רחבה היא מפתח להבנה עמוקה של העולם מסביבי.

 

על מנת להכיר אנשים אחרים צריך ללמוד את התרבות שלהם, להתבונן בהם, להרגיש את היומיום שלהם, להבין את התרבות, האמונות, האוכל והסביבה שלהם. 

 

באותה הגישה אני מתייחסת ללקוחות שלי, הבנה עמוקה של המוצר, החברה, האנשים, צורת הניהול, היעדים והתוכנית העסקית יגרמו לי לספק אסטרטגיה מקיפה ושלמה להגנה על הקניין הרוחני של הלקוח שלי. על הדרך בה אני עובדת עם ממציאים ניתן לקרוא כאן.

 

לאחר סיום התואר הראשון הגעתי במקרה לתחום עריכת הפטנטים. 

למזלי, לאחר שליחת שלושה מכתבים, זומנתי לראיון עבודה והתחלתי את התמחותי בשנת 1995.

 

עד היום, אני עורכת הפטנטים היחידה בישראל שיש לה השכלה גבוהה בטקסטיל.

 

חזרה לעמוד אודות.